<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
תקנו רבותינו להזכיר גבורות גשמים בברכה שנייה שלתפל', לפי ששלש ברכות הראשונות דברי שבח ורצוי הם, כעבד שבא לבקש בקשה מלפני רבו, ומתחיל תחלה לפייסו בדברי שבח ורצוי, ואחר כך שואל בקשתו, כמו שמבואר בפרק אין עומדין להתפלל [ברכות ל"ד ע"א]. ותקנו להזכיר בברכה שנייה גבורותיו שלהקב"ה, כגון תחיית המתים וגבורות גשמים, שהקב"ה מחייה בהן את עולמו והבריות מודים ומשבחים עליהם, ואין מזכירין גשמים אלא בזמן הגשמים. ומאימתי מזכירין אותו מיום טוב האחרון שלחג. והעובר לפני התיבה בתפלת שחרית אינו מזכיר, אבל העובר לפני התיבה בתפלת המוספין מזכיר ואומר בתפלתו משיב הרוח ומוריד הגשם, לפי שתפלת המוספין היא בקבוץ עם שמתקבצין לשמוע קריאת התורה ומודיעין זה לזה. ונראה בעיניי שכשם ששליח ציבור מזכיר בתפלתו כך כל יחיד ויחיד מזכיר בתפלת המוספין, כשמתפלל [כל אחד] תפלתו בלחש, שכך היא תפלת היחידים כמו תפלת השליח, כמבואר בקונטרס הראייות. הגלייות, שעושין יום טוב אחרון שני ימים, מתחילין להזכיר בתפילת המוספין מיום הראשון שלשני ימים האחרונים, וכיון שהתחילו שוב אין פוסקין. ועד אימתי מזכירין גבורות גשמים, עד יום טוב ראשון שלפסח. והעובר לפני התיבה בתפלת שחרית מזכיר, והעובר לפני התיבה בתפלת מוסף אינו מזכיר.
<h2>דף ג.</h2>
בטל וברוחות ובעבים לא חייבו חכמים להזכיר, ואם בא להזכיר מזכיר, לפי שאין נעצרין. העובר לפני התיבה בימות החמה ואמר משיב הרוח אין מחזירין אותו, אמר מוריד הגשם מחזירין אותו. בימות הגשמים אם לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו, לא אמר משיב הרוח [אין] מחזירין אותו, ולא עוד אלא אפילו אמר מעביר הרוח ומפריח הטל, כלומר (שאינן מביאין) [שאינו מביאן] לעולם, אין מחזירין אותו.
<h2>דף ו.</h2>
הגשם הבכיר זמנו בשבעה במרחשון, והוא הנקרא רביעה ראשונה, על שם שמרבעת את הארץ, ואז היו ש[ו]אלין את הגשמים בזמן עולי רגלים, כמו שביארנו, והרביעה השנייה היא בשבעה עשר במרחשון. והנודר עד הגשמים הרי זה אסור עד הגשם היורד באותו זמן, שסתם גשמים רביעה שנייה הם. וכן כל מקום שהוזכרה רביעה שנייה באותו הזמן הוא. ושיעור הרביעה הראשונה כדי שתרד בקרקע טפה, ושיעור הרביעה השנייה היא כדי לגוף פי חבית שנעשה הקרקע טיט [וראוי לעשות בו טיח לפי חבית]. רביעה שלישית היא בעשרים ושלשה במרחשון.
הגיע ראש חודש כסליו ולא ירדו גשמ', בית [דין] גוזרין [שלש] תעניות על הציבור, שיני וחמישי ושיני, ואוכלין ושותין משחשיכה, ומותרין בעשיית מלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, וכן היחידים בתענייותיהן האמורות.
<h2>דף ו:</h2>
מאימתי מברכין על הגשמים, משיצא חתן לקראת כלה, שהגשמים מתגברין ועושין אבעבועו' והטיפין יורדין עליהן. כיצד מברכין, מודים אנחנו לך יי אלהינו על כל טפה וטפה שהורדתה לנו, אילו פינו מלא שירה כים ולשונינו רנה כהמון גליו ושפתותינו כול' עד הן הן יודו ויברכו וישבחו את שמך יי אלהינו, בא"י רוב ההודאות אל ההודאות.
<h2>דף ח:</h2>
היו הציבור צריכין להתענות מפני הגשמים או מפני צרה אחרת ולא היו הגוים מניחין אותן להתענות, הרי אילו מקבלין עליהן תענייות מעכשיו וכשיבטל השמד יתענו, שנ' [דניאל י'] אל תירא דניאל כי מן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות [לאלהיך] נשמעו דבריך. היו להם שתי צרות אין מבקשין רחמים על שתיהן, אלא על אחת מהן הגדולה בעיניהם יותר, שנ' [עזרא ח'] ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת. היו רעב ודבר מבקשין על הרעב, ואם יענו על הרעב הדבר פוסק מאיליו, הואיל ומרחמין מן השמי' לתת מזונות אין נותנין מזונות למתים אלא לחיים, שנאמר [תהלים קמ"ה] פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.
אין הברכה מצויה אלא בדבר הנעלם מן העין, שנ' [דברים כ"ח] יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. הנכנס למוד את גורנו אומר יהי רצון מלפניך י"י אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד אומר יהי רצון מלפניך י"י אלהינו שתשלח ברכה. מדד ואחר כך בירך הרי זו תפלת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין.
אין (הנחלים) [הגשמים] נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואין נותנין, שנ' [משלי כ"ה] נשיאים ורוח וגשם אין מתהלל במתת שקר.
<h2>דף ט.</h2>
בכל דבר אסור לנסות הקב"ה, שנ' [דברים ו'] לא תנסו את ה' אלהיכם, חוץ מדבר זה שנ' [מלאכי ג'] הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר י"י אם לא אפתח לכם את ארובות השמים וגו'.
<h2>דף י.</h2>
אע"פ שמזכירין משיב הרוח ומוריד הגשם מיום טוב האחרון שלחג כמו שביארנו, אין שואלין את הגשמים לומר ותן טל ומטר בברכת השנים אלא כשהן צריכין לגשמים. כיצד, בארץ ישראל בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עולי רגלים מצויין בדרכים לא היו שואלין עד שבעה במרחשון, כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. ובזמן שאין בית המקדש קיים, שאין עולי רגלים, מעת שמזכירין מוריד [הגשם] בברכת תחיית המתים שואלין ותן טל ומטר בברכת השנים אחר יום טוב האחרון מיד כשמתפללין תפלת חול, כמבואר בקונטרס הראייות. בגולה אין שואלין את הגשמים לומר ותן טל ומטר עד ששים יום לתקופת תשרי, ויום ששים כלאחר ששים, ויום התקופה ממניין ששים כמו שביארנו בפרק ראשון שלסנהדרי', לפי שרוב פירותיהן מצויין בשדות, כגון הזתים וכיוצא בהן עד רוב התקופה ואינן חפצים בגשמים כל כך. התפלל ואינו יודע מה הזכיר, כל שלשים יום חזקה היא מה שהיה למוד הזכיר ומחזירין אותו, ומשלשים ואילך חזקה היא שמה שצריך להזכיר הזכיר ואין מחזירין אותו, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל.
ואם לא ירדו גשמים עד אותו הזמן, התחילו היחידים שלש תענייות, שיני וחמישי ושיני מתענין. ומפסיקין בראשי חדשים. ואל יאמר התלמיד אני איני ראוי לכך אלא כל התלמידים ראויין לכך. ואפילו שאר העם שרצו להחמיר על עצמן ולהתענות כמו היחידים, הרשות בידן וזכורין לטוב, שאין להם שבח בדבר זה אלא צער הוא להם. אבל בדבר שלשבח כגון לנהוג בטכסיס תלמיד חכם במלבושיו ובשאר דברים שלשבח, אין רשאין לנהוג בו אלא הראויין לכך. ואי זה הוא יחיד שמטיל עליו חובה להתענות ואי זה הוא תלמיד שאין חובה מוטלת עליו, יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הציבור והוא ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה, ואפילו במסכת כלה, כמו שמבואר בפרק ואילו קשרים [שבת קי"ד ע"א], (יחיד) [תלמיד] כל ששואלין אותו דבר אחד בתלמודו ואומר, ואפילו במסכת כלה שהיא קלה אבל אינה ידועה לכל, ואע"פ שאינו יודע להשיב בכל מקום, אבל היחיד משיב בכל מקום.
<h2>דף יא.</h2>
אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון, שנ' [בראשית מ"א] וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב. וחשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון. וכל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה, שנאמ' [איוב ה'] ברעב פדך ממות. המהלך בדרך אל יאכל יותר משני רעבון, שרוב המאכל מזיק לבני מעיים בהליכתו. ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים. וכן ממקום שאין מתענין למקום שמתענין הרי זה מתענה עמהן. שכח ואכל ושתה אל יתראה לפני הציבור ואל ינהוג עידונין בעצמו.
בזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עלייך נפשי, ועליו הכתוב אומר [ישעיה כ"ב] והנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן, ומה כתיב אחריו ונגלה באזניי י"י צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. ושני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו, ואומרין פלוני שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור. לעולם יצער אדם עצמו עם הציבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הציבור, כמו שנ' [שמות י"ז] וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו, וכי לא היה לו למשה כר וכסת לישב עליו, אלא כך אמר משה הואיל והציבור שרוי בצער אף אני אהיה עמהם בצער.
הבא להתענות בכל יום שירצה מימות החול הרשות בידו, ונקרא קדוש כמו שנ' בנזיר קדוש יהיה, לפי שהוא מכניע את יצרו בתעניתו ומפשפש במעשיו ושב מחטאיו. ואם אינו יכול לקבל צער התענית, אל יתענה ואל יצער נפשו.
<h2>דף יא:</h2>
תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית, שלא למעט במלאכת שמים, ותורתו מכנעת יצרו יותר מן התענית, ואם היה בריא וחזק הרבה שאינו ממעט במלאכת שמים הרי זה מתענה כל מה שירצה, כמבואר בקונטרס הראייות. ודרך התלמידים היה להתענות בערב שבת, שהיו טרודים בצרכי שבת ולא היו עסוקין בלימוד כל כך, ומתענין עד הערב אע"פ שנכנסין בשבת בתענית, כמו שמבואר בפרק בכל מערבין [ערובין מ"ו ע"ב].
קיבל עליו תענית שני ימים בזה אחר זה כל אחד מבעוד יום, אע"פ שאכל ושתה כל הלילה, למחר מתפלל תפלת תענית. קיבל עליו תענית יום אחד והשיני לא קיבל עליו, אע"פ שלן בתעניתו ולא אכל כלום ביום שיני לא בלילה ולא ביום אין אומרין הרי זה תעניתו מושך [והולך], אלא הואיל ולא קיבל עליו תענית יום שיני מבעוד יום אינו מתפלל בה תפלת תענית. ומז"ה [אומר] שאף אם לא קיבל האדם תענית מבעוד יום, אלא היה דעתו לוכל למחר ונטרד ולא אכל עד חצות או אחר חצות וקיבל עליו לגמור כל היום בתענית, הרי זה תענית לשעות, ויש לו לגמור תעניתו, ומתפלל תפלת התענית בתפלת המנחה, והוא שלא טעם כלום כל אותו היום כדרך תענית גמור. ואין שטת התלמוד כדבריו, שאין תענית לשעות תענית, ואינו מתפלל בה תפלת תענית עד שיקבל מבעוד יום להתענות למחר כדרך שביארנו, כמבואר בקונטרס הראייות, וכן היא שיטת רבינו יצחק בפסקיו.
<h2>דף יב.</h2>
ובית דין שגזרו תענית על הציבור אין היחידים צריכין לקבל עליהם מבעוד יום, ואע"פ שלא ידעו בהן מתחלה כבר הן נמשכין אחר גדוליהן, כמו שמבואר לפנים בפרק שלישי [כ"ד ע"א].
כל תענית שלא קיבלה עליו מבעוד יום אינה תענית ואין ראוי להתענות בה, ואם התענה דימו אותו לנוד מלא רוח שאינו כלום ואין שכר לתעניתו. ואימתי מקבל תעניתו, בתפלת המנחה שמסדר דבריו בברכת שומע תפלה, או בסוף תפלתו עד שאומר וכן יהי רצון מלפניך שתקבל ביום מחר תעניתי לרצון, וכיוצא בדברים האלה. ונראה בעיניי שאם קיבל אדם עליו הרבה תענייות, כגון שקיבל עליו להתענות שיני וחמישי שלכל השנה, הרי זה צריך לקבל עליו כל תענית ותענית בתפלת המנחה לפני יום תעניתו, כמבואר בקונטרס הראייות. וכל תענית שלא שקעה עליו החמה אינה תענית.
אע"פ שקיבל עליו מבעוד יום להתענו' למחר הרי זה רשאי לאכל ולשתות כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר, ואם ישן בלילה אחר סעודתו ועמד אסור לו לאכול ולשתות. היה מתנמנם, כגון שהוא ישן ואינו ישן ער ואינו ער, וכשקורין אותו עונה, ואינו יודע להחזיר סברה בדבר שהיה עסוק בו וכשמזכירין אותו נזכר, הרי זה אינו כישן ומותר לו לאכל ולשתות עד שיעלה עמוד השחר או עד שיישן [שנה] גמורה. ומז"ה אומר שאם סילק שולחנו אחר שגמר סעודתו אסור לו לאכל אע"פ שלא ישן, ורבינו יצחק אומר שלא נאסר לאכל בסילוק שולחנו אלא אם ישן נאסר בין סילק בין לא סילק, וכן נראה בעיניי כמבואר בקונטרס הראייות. ועוד נראה בעיניי שלא נאסר הישן אלא אם ישן אחר שגמר סעודתו ובירך ברכת המזון, אבל אם ישן קודם שבירך ברכת המזון לא נאסר באכילה, שהרי דעתו לברך ולשתות כוס שלברכה, והואיל ומותר לשתות מותר לאכל, כמבואר בקונטרס הראייות. וכן אם התנה לאכל ולשתות כל הלילה הרי זה מותר לו לאכול ולשתות אפי' אחר שישן, כמו שמבואר בתלמוד ארץ [ישראל].
<h2>דף יב:</h2>
אל יטעה אדם לומר שקבלת תענית היא דומה לנדר גמור, שהרי בנדר גמור אילו נדר ואמר ייאסרו עלי כל פירות העולם בקונם ביום זה או בשעה זו ועבר על נדרו, הרי זה עובר בבל יחל דברו, ואינו רשאי לשנותו בשום עניין, בין שאוסר עליו כל היום בין שאסר עליו שעה אחת, אך אם ישאל עליו לחכם כמו שביארנו בהלכות נדרים. אבל קבלת תענית אינה אלא כאדם הגוזר על עצמו להצטער, כשאר תענייות שגזרו בהן חכמים, ולפיכך אינו יכול לקבל עליו תענית שעות, ואם קבל עליו תענית גמור רשאי לשנותו ליום אחר. היה מתענה על חלום רע שראה אותו באותו הלילה אינו רשאי לשנותו ליום אחר, לפי שאמרו חכמים יפה תענית לחלום כאש בנעורת ובו ביום ואפי' בשבת. תענית חלום אע"פ שלא קיבלו מאתמול מתפלל בו תפלת תענית, לפי שהוא קבוע עליו [חובה], שהרי דוחה את השבת, והרי הוא כשאר תענייות שקבעו אותן חכמים חובה, בין קיבלן ובין לא קבלן, ואין אדם רשאי לשנותן. וכן נראה בעיניי לומר בארבעה תענייות, כגון שבעה עשר בתמוז ותשעה באב [וצום גדלייה] ועשרה בטבת, אע"פ שגזרו בהן חכמים בזמן שאין [שמד ואין] שלום, רצו מתענין רצו אין מתענין, חוץ מתשעה באב בלבד הואיל והדורות קבעו אותן חובה אין אדם רשאי לשנותו ליום אחר, כמבואר בקונטרס הראייות. נדר להתענות, ושכח ואכל, איבד תעניתו, והוא שאכל כזית, אבל אם טעם טעימה כל שהיא לא איבד תעניתו. והוא שקיבל עליו יום סתם ומתענה יום זה בשביל נדרו, אבל אם קיבל עליו יום זה, אע"פ שאכל מתענה ומשלים, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בנדרים בפרק קונם יין [ה"א].
לוה אדם תעניתו ופורע, ואע"פ שהתחיל להתענות בו וצריך לשנותו ליום אחר מפני שהוא מצטער, או מפני שעשו אוהביו סעודה בשביל כבודו, ואע"פ שקיבל תענית זה מאתמול בתפלת המנחה, אע"פ שהתפלל כבר [תפלת] תענית רשאי לשנותו ליום אחר, ואין חוששין בו משום תפלת שוא, כמבואר בקונטרס הראייות.
עברו אילו ולא נענו, בית דין גוזרין תענית על הציבור עוד שלש תענייות אחרות, ואוכלין ושותין מבעוד יום, ואסורין במלאכה וברחיצה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ונועלין את המרחצאות שלא לרחוץ כל גופן בחמין אבל בצונן מותרין, ופניהם ידיהם ורגליהם אפילו בחמין מותרין. ולא אסרו בעשיית מלאכה אלא ביום, אבל בלילה מותר. וכן לא אסרו בנעילת הסנדל אלא בעיר, אבל אם היה יוצא בדרך מותר, ובעודו מהלך בדרך נועל, הגיע לעיר חולץ. עברו אילו ולא נענו, בית דין גוזרין על הציבור שבע תענייות, שהן בין כולן שלש עשרה תענייות, ושבע תעניות הללו יתירות על הראשונות, שבהן מתריעין בחצוצרות או בשופרות ונועלין את החנויות, ובשיני מטין פתחי החנויות עם חשיכה כדי שיבואו כל העם לקנות, ובחמישי פותחין כל היום כולו מפני כבוד השבת. היו לו שני פתחים, פותח אחד ונועל אחד, היה לו אצטבא כנגד פתחו, פותח ונועל כדרכו ואינו חושש. עברו אילו ולא נענו, ממעטין במשא ובמתן ובניין שלשמחה, כגון לבנות בית חתנות לבנו, ובנטיעה שלשמחה כגון לנטוע אבורנקי שלמלכים שהוא אילן שנוטעין אותו לנוי לישב בצילו. וכן אסורין באירוסין ובנישואין ובשאיל' שלום שבין אדם לחבירו. והחברין אין [שאילת] שלום ביניהן. ועמי הארץ ששאלו מחזירין להם בשפה רפה ובכובד ראש, ומתעטפין ויושבין כאבלים וכמנודים וכבני אדם הנזופין לשמים. היחידים חוזרין ומתענין עד שיצא ניסן. יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה הוא, שנ' [ש"א י"ב] הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ודעו וראו כי רעתכם רבה.
כל העם הם מתקבצין בתענייות הללו, שנ' [יואל א'] קדשו [צום] קראו עצרה (קבצו) [אספו] זקנים. ומן הבוקר היו מתקבצין ומתפללין, ואחר כך היו יושבין עד חצי היום ומעיינין בענייני העיר לתקן כל מעוות ולבער כל עבירות. ומחצי היום ואילך, רביע היום היו קורין בספר ומפטירין, ורביע היום היו מבקשין רחמים, שנ' [נחמיה ט'] ויקראו בספר תורת האלהים רביעית היום ורביעית היום היו משתחוים ומודים לפני אלהינו. ונראה בעיניי שאף בשלש תענייות הראשונות עושין כן, אלא שאין אומרין עשרים וארבעה ברכות אלא באחרונות כמבואר בקונטרס הראייות. ובדברי הגאונים כתיב שבכל התענייות קורין ויחל ומפטירין דרשו ה' בהמצאו בתענייות שמפטירין, חוץ מט' באב שקורין בשחרית כי תוליד בנים ומפטירין באסוף אסיפם, ולא היו קורין ברכות וקללות בתענית אלא בימי הקדמונים, ונראה הדבר שהכל לפי המנהג.
<h2>דף יג:</h2>
תפלת תענית היא תפלת ענינו, ויחיד כולל אותה בברכת שומע תפלה, ושליח ציבור אומרה [בין] ברכת גואל ישראל לברכת רופא חולים, ואומרה ברכה לעצמה וחותם בה בא"י העונה בעת צרה, ואומר ענינו בין בתפלת ערבית בין בתפלת שחרית בין בתפלת המנחה, אע"פ שדעתו לאכל כל הלילה מתפלל ענינו בתפלת ערבית, ואם לא אמר ענינו אין מחזירין אותו בכל תפלה ותפלה. ואין מזכירין ענינו בברכת המזון כל עיקר, כמו שמבואר בפרק במה מדליקין [שבת כ"ד ע"א]. ובמוצאי תענית אין אומרין ענינו בתפלת ערבית אע"פ שעודנו בתענית.
<h2>דף יד.</h2>
עוברות ומיניקות אינן מתענות בשלש תענייות ראשונות, לפי שאינן חמורות כל כך, וכן לא בשבע האחרונות שאע"פ שהן חמורות, הן תענייות רבות וקשה להם להתענות כל כך תענייות, אבל מתענות באמצעייות. ובתענייות (שהן) [שאינן] מתענות לא ינהגו עצמן בתפנוקין, אלא אוכלות ושותות כדי קייום הולד, כמו שמבואר בתוספתא [פ"ג הי"ב].
שאר כל מיני פורענייות המתרגשות ובאות על הציבור, כגון חגב צרעין ויתושין שילוח נחשים ועקרבים, לא היו מתריעין [עליהן] בשופרות אלא צועקין בתפלה, כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון [י"ד ע"א]. וכן החיכוך הלח אין מתריעין עליו אלא צועקין, ואם היה חיכוך יבש, דומה לשחין מצרים שהיה לח מבחוץ ויבש מבפנים מתריעין עליו, כמו שמבואר בפרק מרובה [פ' ע"ב]. וכן פרקמטייא שהוזלה, כגון בני בבל שהיה רוב משאם ומתנם בבגדי פשתן, ובני ארץ ישראל היה רוב משאם ומתנם ביין ושמן, ואם הוזלו עד שעמדו [בששה] אותו שדרכו לימכר בעשרה, הרי זה פורענות ומתריעין עליו, כמו שמבואר בפרק המוכר את הספינה [ב"ב צ"א ע"א].
<h2>דף יד:</h2>
וכל אלה לא אמרו אלא במקומות שלארץ ישראל, שממהרת לבשל פירותיה ושואלין הגשמים בתחלת ימות הגשמים ומתענין עליהן מראש חודש כסליו ואילך, והקציר שלהן הוא אחד בניסן הכל כמו שביארנו. אבל בשאר המקומות כבר ביארנו שאין שואלין בגולה אלא עד ששים לתקופה. וכן התענייות שלהם אין עושין אותן אלא לפי [ה]צורך והמקומות. ויש מקומות שהן צריכין לגשמים אפי' בתקופת תמוז ומתפללין עליהן ומתענין עליהן, ואומרין ותן טל ומטר אפי' בתקופת תמוז, אבל אין אומרין ותן טל ומטר בברכת השנים אלא בברכת שומע תפלה, לפי שמיעוט המקומות הן הצריכין לגשמים אחר הפסח, והרי הן כיחיד השואל צרכיו בשומע תפלה, ובשעה שצריכין לבקש רחמים על הגשמים אומרין ותן טל מטר בשומע תפלה. אע"פ שהיחידים מתענין והולכי' במקומות שלארץ ישראל עד שיצא ניסן כמו שביארנו, הציבור אינן מתענין אלא שלש עשרה תענייות האמורות. במה דברים אמורים לגשמים שאינן (צריכין) [מועלין] כל כך אחרי הזמנים הללו, אבל על שאר מיני פורענייות אף הציבור מתענין והולכין עד שייענו.
ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע, שנ' [יהושע ז'] ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך. ויש מגדולי החכמים שהיו מטין עצמן על צדיהן כשהיו נופלין על פניהן, כמבואר בפרק הקורא את המגלה עומד [כ"ב ע"ב]. וכן אין אדם חשוב רשאי לחגור שק על בשרו אלא אם כן נענה כיהורם בן אחאב, שנ' [מ"ב ו'] וירא העם והנה השק על בשרו מבית והוא שמבקש רחמים על הציבור, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק שיני [ה"ו].
<h2>דף טו.</h2>
עמדו בתפלה, מורידין לפני התיבה מי שהוא זקן ורגיל לקרוא בתורה ובנביאים ובכתובים, לשנות במשנה בתלמוד באגדות בהלכות, ופירקו נאה שלא יצא עליו שם רע בילדותו, וביתו ריקם מן העבירה, שפל ברך ומרוצה לעם, ויש לו נעימה וקולו ערב, ויש לו טיפול בנים, ואין לו השגת יד, ויש לו יגיעה בשדה, כדי שיהא לבו שלם בתפלה. ואם לא יימצא מי שיש לו כל אלה מורידין מי שיש לו מקצתן, ובלבד שיהא אדם כשר ורגיל בתפילה. ואין תפלתו שלאדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, שנ' [איכה ג'] נשא לבבנו אל כפיים וגו', כמו שמבואר בפרק ראשון [ח' ע"א], והציבור נענין אע"פ שאין לב כולם נכון, שנ' [תהלים ע"ח] ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו וגו', וכת' אחריו והוא רחום יכפר עון כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון [שם].
שליח ציבור היורד לפני התיבה אומר עשרים וארבעה ברכות שמונה עשרה שבכל יום. וכתוב בדברי הגאונים כיון שמגיע שליח ציבור לחנון המרבה לסלוח אומר סליחות ופסוקין כמו שירצה כדרך שעושין בשאר תענייות, וכשמגיע לגואל ישראל מאריך בה ואומר מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה, בא"י גואל ישראל, והציבור עונין אמן ותוקעין ומריעין ותוקעין. אחר ברכה זו מוסיף עוד (שלש) [שש] ברכות בין גואל ישראל לרופא, על הברכה הראשונה אומר פסוקין שלזכרונות כדרך שאומרין בראש השנה ואומר לבסוף מי שענה את אבותיכם על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה, בא"י זוכר הנשכחות, ועונין אמן ותוקע ומריע ותוקע. ועל הברכה השנייה אומר פסוקים שלשופרות כדרך שאומרין בראש השנה, כמבואר בקונטרס הראייות, ואומר לבסוף מי שענה יהושע בגלגל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא"י שומע תרועה, ועונין אמן ותוקע ומריע ותוקע. ועל הברכה השלישית הוא אומר אל ה' בצרתה לי קראתי וכל אותו המזמור, ואומר לבסוף מי שענה שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא"י שומע צעקה [ועונין אמן ותוקע ומריע ותוקע]. ועל הברכה הרביעית הוא אומר אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי וכל אותו המזמור, ואומר לבסוף מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא"י שומע תפלה, ועונין אמן ותוקע ומריע ותוקע. ועל הברכה החמישית אומר ממעמקים קראתיך י' וכל אותו המזמור, ואומר לבסוף מי שענה את יונה במעי הדגה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה, בא"י העונה בעת צרה, ועונין אמן ותוקע ומריע ותוקע. ועל הברכה השישית הוא אומר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפוך שיחו וכל אותו המזמור, ואומ' לבסוף מי שענה את דוד ושלמה בנו בירושלם הוא יענה אתכם וישמע קול צעקת' ביום הזה, בא"י המרחם על הארץ, ועונין אמן ותוקע ומריע ותוקע. הרי שש ברכות שמוסיפין בין גואל לרופא, ונמצאו כולם עשרים וארבעה ברכות, ותוקעין תר"ת [ב]סוף כל ברכה וברכה מן הברכות הנוספות, וכן תוקעין תר"ת אחר ברכת גואל ישראל, הרי שבע ברכות שהם עשרים ואחת תקיעות בין הכל. כך הוא סדר הברכות והתקיעות לפי שטת התלמוד, ובתשובות הגאונים ראינו מנהגות אחרות, וכשבא מעשה בידנו עיינו במנהגותיהם ובתקנותיהם וסדרנו זה עם חכמי דורנו. כיון שהגיע לברכת גואל פותח בברכה, ואומר עד וגאלנו מהרה למען שמך, ואחר כך אומר אלהינו ואלהי אבותינו זכרינו בזכרון טוב לפניך ופ(ו)קדינו בפקודת ישועה ורחמים כול', עד וזכור לנו את העקדה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח ככת' ויאמר יצחק אל אברהם אביו וגו', כל הפרשה עד ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה, ואומר כלה ממנו רעב דבר שדפון וי[ר]קון ארבה וחסיל כל נגע ומחלה והורד לנו גשמי רצון ברכה ונדבה ועונין אמן ותוק' תשר"ת. ואומ' מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אותנו וישמע בקול צעקתינו ויגאלנו מכל צרותינו ביום הזה כי גואל חזק אתה, בא"י גואל ישראל. וחוזר וקורא בהעצר ולא יהיה מטר וגו' כל הפרשה עד למען ייראוך כל הימים אשר הם חיים על האדמה אשר נתתה לאבותינו. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו תבא לפניך תפלתנו ושמע בקול צעקתינו וכשעניתה לאבותינו על ים סוף ענינו, ככת' ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו' כל הפרשה כולה עד וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ותוקעין תש"ת, ואומ' מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אותנו ואל ישכחנו ביום הזה כי זוכר הנשכחות וחוזר וקורא הדבר אשר היה אל ירמיהו על דברי הבצרות וגו', כל הפרשה עד ואתה בקרבנו י' ושמך עלינו נקרא אל תניחנו. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו שמע בקול צעקותינו ותרועותינו וכשעניתה ליהושע בגלגל ענינו, ככת' ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא וגו' כל הפרשה עד ועלו העם איש נגדו, ואחר כך קורא בסוף הפרשה וירע העם ויתקעו בשופרות ויהי כשמוע העם את קול השופר וגו' עד וילכדו העיר, ותוקעין תר"ת, ואומר מי שענה את יהושע בגלגל הוא יענה אותנו וישמע בקול צעקתינו ותרועותינו ביום הזה כי אל שומע תרועה אתה, בא"י שומע תרועה. וחוזר וקורא אל ה' בצרתה לי וגו' כל המזמור עד וכי אדבר המה למלחמה. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו שמע בקול צעקתינו וכשעניתה לשמואל במצפה ענינו, ככתוב ויאמר שמואל קבצו כל ישראל המצפתה וגו' את כל הפרשה עד ויצעק שמואל אל י' בעד ישראל ויענהו י', ותוקעין תשר"ת, ואומ' מי שענה שמואל במצפה הוא יענה אותנו וישמע בקול צעקתינו ביום הזה, בא"י שומע צעקה. וחוזר וקורא אשא עיניי אל ההרים מאין יבא עזרי וכל המזמור עד ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו שמע בקול תפלתינו וכשעניתה לאליהו בהר הכרמל ענינו, כדכת' ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו הנביא וגו' כל הפרשה עד ויאמרו י' הוא האלהים י' הוא האלהים, ותוקע תש"ת ואומר מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אותנו וישמע בקול תפלתנו ביום הזה, בא"י שומע תפלה. וחוזר וקורא ממעמקים קראתיך ה' עד והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו, ואומר ענינו ה' ענינו בעת ובעונה הזאת כול' עד וממצוקותיהם יוציאם וכשעניתה ליונה במעי הדגה ענינו וכת' ויתפלל יונה אל ה' כול' עד ויאמר ה' אל [הדג ויקא את] יונה אל היבשה, ותוקע תר"ת, ואומר מי שענה את יונה במעי הדגה הוא יענה אותנו בעת צרתינו ביום הזה, בא"י העונה בעת צרה. וחוזר וקורא תפלה לעני כי יעטף, ואומר כל המזמור עד בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון, ואומר אלהינו ואלהי אבותינו רחם עלינו ברוב רחמיך וכשעניתה לדוד ושלמה ענינו הכל נתן ארונה היבוסי למלך עד ותעצר המגפה מעל ישראל, ואומר כי יצא עמך למלחמ' כול' עד ונתתם לרחמים לפני שוביהם וריחמום, ואומ' וירא ה' אל שלמה שנית כול' עד והיו עיני ולבי שם כל הימים, ותוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת. ואומר מי שענה דוד ושלמה בנו בירושלם הוא יענה אותנו וישמע בקול צעקתינו לרחם עלינו כרוב רחמיו, בא"י המרחם על הארץ. וחוזר ואומר ברכת רפאינו וכל הברכות, ואומר ותן טל ומטר בברכת שומע תפלה. ולא היו מתפללין עשרים וארבעה ברכות ולא היו תוקעין בכל התפלות אלא בתפלת שחרית בלבד, כמבואר בקונטרס הראייות. ומז"ה אומר שלא היו תוקעין בסוף כל ברכה וברכה אלא במקדש, אבל בגבולין לא היו תוקעין בתענייות כלל כי אם בחצוצרות לקבץ את העם, וכבר ביארתי בקונטרס הראייות שאף בגבולין הם תוקעין בסוף כל ברכה וברכה, אלא במקדש היו תוקעין בשופר ובחצוצרות בין בראש השנה בין בתענייות, ובגבולין היו תוקעין בראש השנה בשופר בלבד. ובזמן הזה שאין חצוצרות תוקעין בשופר.
<h2>דף טו:</h2>
אין גוזרין תענית על הציבור בתחלה בחמישי, לפי שהעם מרבים לקנות מפני התענית ומפני השבת ויקירו השערים, אלא שלש תענייות הראשונות גוזרין שיני וחמישי ושיני, ושלש שנייות חמישי ושיני וחמישי, שכבר הורגלו בהם. וכן שלש תענייות שהיו היחידים מתחילין להתענות בהם קודם תענית ציבור אין מתחילין בהן בחמישי, אלא מתענין שיני וחמישי שיני. אין גוזרין תענית בראשי חדשים בחנוכה ובפורים, ואם התחילו להתענות אפילו תענית אחת קודם הימים האילו אין מפסיקין, אלא מתענין שלש עשרה תענייות כסדר האמורות, ואפי' אם היו ביניהן ימים שלראשי חדשים שלחנוכה ופורים מתענין בהן ומשלימין. אבל היחידים שהתחילו להתענות קודם תענית ציבור מפסיקין תענייותיהן בראשי חדשים ובימים האילו. וכן כל אדם שקבל עליו להתענות שיני וחמישי שלכל השנה, ואירעו בהם ימים טובים הכתובים במגלת תענית שאסרו חכמים להתענות בהם, אם נדרו קודם לגזירת החכמים ביטל נדרו את גזירת החכמים ומתענה בהם, שהרי קיבל עליו להתענות בהם קודם שנעשו ימים טובים. ואם גזירת החכמים קודם נדרו, ביטלה גזירת חכמים את נדרו ואינו מתענה בהם, וזה מבואר למעלה בפרק ראשון [י"ב ע"א]. וכבר אמרו חכמים שבטלו כל הימים הכתובים במגלת תענית ומותרין בהספד ותענית, חוץ מחנוכה ופורים, כמו שמבואר בפרק ראשון שלראש השנה [י"ט ע"ב].
כיצד סדר תעניות שביארנו כך הוא, שלש תעניות הראשו' ושלש תענייות האמצעייות נכנסין לבית הכנסת ומתפללין כדרך שמתפללין כל השנה, אלא שמתפללין תפלת ענינו כמו שביארנו. אבל בשבע תענייות האחרונות מוציאין את התיבה שלספרים לרחובה שלעיר, ומתכסין בשקים, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין, וכל אחד ואחד נותן בראשו במקום התפילין, אבל הנשיא ואב בית דין [אחר] נותן עליהם. וכל אלה משום עגמת נפש, אולי [י]רחמו עליהם מן השמים. אם אינן יכולין לצאת לרחובה שלעיר, גולין מבית הכנסת לבית הכנסת אחר. ועוד יוצאין לבית הקברות ומתחננים שם כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו.
כל העם הם מתקבצין בתענייות הללו, שנ' [יואל א'] קדשו [צום] קראו עצרה (קבצו) [אספו] זקנים. ומן הבוקר היו מתקבצין ומתפללין, ואחר כך היו יושבין עד חצי היום ומעיינין בענייני העיר לתקן כל מעוות ולבער כל עבירות. ומחצי היום ואילך, רביע היום היו קורין בספר ומפטירין, ורביע היום היו מבקשין רחמים, שנ' [נחמיה ט'] ויקראו בספר תורת האלהים רביעית היום ורביעית היום היו משתחוים ומודים לפני אלהינו. ונראה בעיניי שאף בשלש תענייות הראשונות עושין כן, אלא שאין אומרין עשרים וארבעה ברכות אלא באחרונות כמבואר בקונטרס הראייות. ובדברי הגאונים כתיב שבכל התענייות קורין ויחל ומפטירין דרשו ה' בהמצאו בתענייות שמפטירין, חוץ מט' באב שקורין בשחרית כי תוליד בנים ומפטירין באסוף אסיפם, ולא היו קורין ברכות וקללות בתענית אלא בימי הקדמונים, ונראה הדבר שהכל לפי המנהג.
<h2>דף טז.</h2>
הזקן והחכם שבהם אומר להם דברי כיבושין אחר שהתפלל בלחש קודם שירד שליח ציבור לפני התיבה, וכן מפורש בדברי הגאונים. ואם אין שם זקן וחכם, אומר החכם אע"פ שאינו זקן. אין שם חכם, אומר אדם שלצורה, ואומר אחינו לא שק ותענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים גורמין, שכן מצינו באנשי נינוה שלא נאמר בהם וירא אלהים את שקם ואת תעניתם, אלא [יונה ג'] וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה. וכן הוא אומר [יואל ב'] וקרעו לבבכם ואל בגדיכם, שהתענית אינה אלא להכניע יצרו שלאדם ולשבר את לבו הזונה, ומתוך כך מפשפש במעשיו ושב מחטאיו, ואם לא ישוב אין תעניתו מועיל לו, הוא שאמר הנביא [ישעיה נ"ח] הכזה יהיה צום אבחרהו יום ענות אדם נפשו כו', הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגו'. אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה, לאדם שתופש שרץ בידו אפי' טבל בכל הנהרו' שבעו' לא עלתה לו טבילה, וכן הוא אומר [משלי כ"ח] מכסה פשעיו לא יצליח. זרק השרץ מידו כיון שטבל בארבעים סאה עלתה לו טבילה, וכן הוא אומר [שם] ומודה ועוזב ירוחם.
<h2>דף טז:</h2>
שליח ציבור שירד לפני התיבה שאינו הגון, עליו הכתוב אומר [ירמיה י"ב] היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה.
וכן במקדש לא היו עונין אמן בסוף כל ברכה וברכה, אלא המברך היה אומר בחתימתו ברוך י' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם, והן היו עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, אבל בגבולין המברך היה חותם בכל ברכה והיו עונין אחריו אמן ותוקעין בסוף כל ברכה, וכך היא שטת [התלמוד], וכך היא בדברי הגאונים. התקיעות שהיו תוקעין בסוף כל ברכה כעין תפלה וצעקה הן לשבר את לבן ולכוין את לבן לאביהם שבשמים. וכתוב בפרשת בהעלותך [במדבר י'] וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם, וכן על כל צרה שלא תבוא על הציבור, ואם היו יכולין להריע ולא הריעו מעלה עליה' הכתוב כאילו לא הוזכרו לפני המקום, וזה מבואר בספרי [פיסקא ע"ו].
<h2>דף יז.</h2>
בזמן שהיה בית המקדש קיים הכהנים העומדים לעבוד עבודת הקרבנות לא היו מתענין בכל התענייות הללו. וכן מוזהרין על שתיית היין, שנ' [ויקרא י'] יין ושכר אל תשת. וכן היו מוזהרין להסתפר אחת לשלשים יום, שכן כתוב ביחזקאל [מ"ד] ופרע לא ישלחו. משחרב בית המקדש הותרו הכהנים לשתות יין כשירצו ולגדל שיער כל מה שירצו.
<h2>דף יז:</h2>
ימי ראשי חדשים ושאר ימים טובים שהן מן התורה, הן אסורין לפניהן ולאחריהן מותרין בהספד ותענית. ימי חנוכה שהן תקנת חכמים, וכן ימי הפורים שהן תקנת אנשי כנסת הגדולה, כמו שהימים עצמן אסורין כך הימים שלפניהן אסורין בהספד ותענית, אבל ימים שלאחוריהם מותרין, והחמירו חכמים בדברי סופרים יותר מדברי תורה לפי שדברי סופרים צריכין חיזוק, וכבר נהגו העם להתענות בשלשה עשר באדר זיכר לדברי הצומות וצעקתם. יום טוב שלחג השבועות אע"פ שהוא מן התורה, יום (טוב) שלאחריו אסור בהספד ותענית, והוא שחל יום טוב להיות בשאר ימי השבת, אבל אם חל בשבת עצמו אחר השבת מותר בהספד ותענית, שלא לקיים דברי הצדוקי' האומרין שאין יום טוב שלעצרת חל לעולם אלא אחר שבת, כמו שמבואר בחגיגה בפרק אין דורשין בעריות [י"ח ע"א], וכן ביאר שם מז"ה. אין תענית ציבור בבבל אלא תשעה באב בלבד, לפיכך כל שלש עשרה תענייות הרי הן כתענייו' הראשונות, אוכלין ושותין משחשיכה, ואין מתחילין להתענות מבעוד יום, ומותרין בנעילת הסנדל, כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון [י"ב ע"ב], וכן מותרין במלאכה, ואין המלאכה אסורה אלא במקום שנהגו. אפילו בתשעה באב עצמו אין המלאכה אסורה אלא במקום שנהגו, כמו שמבואר בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב].
<h2>דף יח:</h2>
סדר תענייות האילו שביארנו, אימתי בזמן שלא ירדו גשמים בזמנן, אבל אם ירדו גשמים בזמנן וצמחו זרעים ושנו שהתחילו לכמוש ולהוריק, מתריעין עליהן בשופרות ונוהגין בהן כעין שבע תענייות האחרונות מיד, ואם יבשו כבר הן אבודין ואין מתענין עליהן עוד. וכן כשפסקו גשמים בין גשם לגשם ארבעים יום, בזמן שצריכין לגשמים מתריעין עליהן מיד לפי שהיא מכה המביאה לידי בצורת. ואם היו המעות ביוקר שאין הריוח מצוי [אע"פ שהפירות בזול] מתריעין עליהן מיד. וכן אם [לא] היתה התבואה מצויה אע"פ שהיא נמכרת בזול הרי זה סימן רעב. ירדו גשמים לצמחים ולא לאילן שירדו בנחת, או שירדו לאילן ולא לצמחים שירדו בחוזק, או שירדו לזה ולזה ולא לבורות שחין ומערות שלא היו רבים ועבים, או שירדו לבורו' שחין ומערות ואינן מועילין לא לצמחים ולא לאילן, כגון שירדו בזעף ששוטפין והולכין, הרי אילו מתריעין עליהן מיד.
עיר שלא ירדו עליה גשמים, כמו שנ' [עמוס ד'] והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, אותה העיר מתענה ומתרעת, וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. ירדו גשמים על מקצת העיר ועל מקצת העיר לא ירדו, אינה מתענה, שאיפשר לה להסתפק מקצת, כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון [ו' ע"ב]. אפי' שנים כשני אליהו וגשמים יורדין בערבי שבתות אינן אלא סימן קללה וזה מבואר בפרק ראשון [ח' ע"ב]. כשצועקין הציבור ואינן נענין יש להם לפשפש במעשיהן, כעניין שנ' [יונה א'] באשר למי הרעה הזאת לנו, ופעמים יהיה בעון גדולי הדור, שנ' [במדבר ט"ו] והיה אם מעיני העדה [נעשתה] בשגגה, ופעמים יהיה מפני הדור שאינו יפה.
<h2>דף יט.</h2>
עיר שיש בה מפולת, שנופלין הבתים על ידי רוחות קשות או על ידי רעשים גדולים, אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות, והוא שיהיו אותן המפולות בריאות ולא רעועות. ואם היו גבוהות הרבה, או שהיו [עומדות] על שפת הנהר הרי הן כרעועו' ואין מתענות עליהן. וכן עיר (שעיר) [שיש] בה דבר, אותה העיר מתענה ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות. אי זה הוא דבר, עיר המוציאה חמש מאות רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זה דבר, ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר. ושלשה מתים שאמרו בריאים ולא מרועעים, בחורים ולא זקנים, כמו [גבי בתים דאמרינן בריאים ולא מרועעים, כמו] שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"א ה"ה]. ורבינו משה ביאר שאין הנשים והקטנים [והזקנים] ששבתו ממלאכה בכלל [מנין] חמש מאות רגלי.
ועל אילו מתריעין בכל מקום, על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל חייה רעה ועל החרב, מפני שהיא מכה מהלכת ממקום למקום.
ועל אילו מריעין בשבת, על עיר שהקיפוה גוים או נהר, ועל ספינה המטרפת בים לפי שאין שהות לה להמתין, ואין מתריעין בשופרות שאסור לתקוע בשופר בשבת, אלא מתריעין בריבוי תפלה שאומרין ענינו אבינו [ענינו] וצועקין ומתחננין.
היו מתענין וירדו להם גשמים קודם חצי היום, לא ישלימו תעניתם, אלא אוכלין ושותי' ועושין אותו יום טוב, ובאין בין הערביים וקורין הלל הגדול, ואין אומרין אותו קודם אכילה, שאין אומרין הלל הגדול אלא בנפש שבעה, ובמקום שמצוי שכרות ביניהם אומרין אותו קודם אכילה ושתייה. ירדו גשמים אחר חצות משלימין תעניתם ואין אוכלין עד הערב.
<h2>דף יט:</h2>
מתריעין על האילנות הצריכין לגשמים לפני הפסח, ועל הבורות ועל השחין ועל המערות לפני החג, ואם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן בכל זמן ואפי' בתקופת תמוז. ואין מתפללין על הגשמים בתקופת תמוז אלא לצורך גדול. ואין מתריעין ומתענין בשאר הימים אלא שיני וחמישי ושיני, שכל תענייות תיקנו אותם בשיני ובחמישי בימים שקורין בהן בספר תורה כתקנת עזרא. ובאגדה מפרש, שכשעלה משה למרום בחמישי עלה ובשיני ירד, ומכאן סמכו הדורות שהיו מתענין שיני וחמישי. ועל כולן אין מתענין אלא באיפרכיא שלהן.
אסכרה, בזמן שיש עמה מיתה מתריעין עליה, בזמן שאין עמה [מיתה] אין מתריעין עליה. ומתריעין על הגובאי בכל שהוא, לפי שסופו להתרבות, ואע"פ שאינו מזיק סופו להזיק, [אבל] על החגב אין מתריעין כמו שיתבאר לפנינו.
<h2>דף כ:</h2>
לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכייותיו, שנ' [בראשית ל"ב] קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. ורב ושמואל היו נזהרין מלעבור תחת קיר נטוי שהיה במקומם, ואע"פ שנתקיי' אחר מכן שלש עשרה שנה.
<h2>דף כא.</h2>
עיר [גדולה] המוציאה אלף וחמש מאות רגלי ויצאו ממנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, הרי זה דבר, ביום אחד או בארבעה ימים אין זה דבר.
<h2>דף כא:</h2>
העיירות הרחוקות מן העיר שיש בה דבר אינן מתענות, ואם היו שיירות מצויות לילך ולבא מאותן העיירות לאותה העיר מתענות, שהשיירות מרגילות בדבר משם. וכן אם היה דבר בארץ ישראל, אפי' בעיירות הרחוקות מתענות אע"פ שאין השיירו' מצויות שם, אם גבירה לוקה שפחה לא כל שכן. היה דבר בחזירים גוזרין תענית, לפי שמעיהן דומין למעי בשר האדם.
<h2>דף כב.</h2>
שדפון וירקות שאמרו אפי' כל שהוא, ואפילו כמלוא פי תנור. ארבה וחסיל, אפילו לא נראה אלא כנף אחד בכל ארץ ישראל מתריעין עליה, מפני שהיא מכה משולחת ורבה והולכת. חייה רעה, בזמן שהיא משולחת מתריעין עליה מיד, בזמן שאינה משולחת אין מתריעין עליה. כיצד, נראתה [בעיר] ביום הרי זו משולחת, נראתה בעיר בלילה או שנראתה בשדה ביום אינה משולחת. ראתה שני בני אדם בשדה הסמוכה לעיר ולא נחבאת מפניהם הרי זו משולחת, [ואם נחבאת מפניהם אינה משולחת]. ובשדה הסמוכה לאגם אע"פ שלא נחבאת מפניהם אינה משולחת, ואם רצתה אחריהם הרי זו משולחת, ובאגם עצמו אע"פ שרצתה אחריהם אינה משולחת. טרפה באגם שני בני אדם ואכלה אחד מהם משולחת, אכלה שניהם אינה משולחת, שמפני שהיא רעבה טרפה והרגה שניהם. עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה משולחת, אפי' אם היה במקום שעומדים בו הציידי' לצוד במקום החייות. חרב שאמרו אפי' חרב שלשלום, שאין לך חרב שלשלום יותר מפרעה נכה, ואעפ"כ נכשל בה יאשיהו המלך.
<h2>דף כב:</h2>
וכן יחיד הנרדף מפני גוים או מפני רוח רעה, שרוח רעה מבעתתו והולך בבלי דעת, ואפשר שיטבע בנהר או יפול ממקום מסוכן, מתריעין עליו אפילו בשבת. ועל כולן רשאי היחיד לסגף עצמו בתענית, והנרדף עצמו או בני הספינה המיטרפת או בני העיר שהקיפן הגייס אינן רשאין לסגף עצמן בתענית שלא לשבר את כחן, כמו שמבואר בתוספתא [פ"ב הי"א].
על כל צרה שתבא על הציבור מתריעין [עליה], חוץ מרוב הגשמים שאין מתפללין על רוב הטובה, שנ' [מלאכי ג'] אם לא אפתח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די. במה דברים אמורים בארצות ארץ ישראל וכיוצא בהן, אבל בגולה כמו ארצות בבל וכיוצא בהן, שהן מקומות עמוקות ובתיהם לבנים שלחומר, מתריעין עליהן על הגשמים שלא יפילו עליהם בתיהם.
<h2>דף כה.</h2>
לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה, כדרך שעשה חכם אחד בתפלתו רבונו שלעולם עלית וישבת למרום ואי אתה משגיח על בניך, ונענה וירדו גשמי', ואעפ"כ נענש על דבריו.
<h2>דף כה:</h2>
עד היכן הגשמים יורדין והציבור פוסקין תעניתם, בחרבה שהיא קרקע יבישה טפח, ובינונית שני טפחים, ובקרקע עבודה כגון שדה ניר וכיוצא בו עד שירדו בעומק שלשה טפחים. במה דברים אמורים בתענית ציבור, אבל יחיד שהיה (מתפלל) [מתענה] על החולה ונתרפא ועל הצרה ועברה, הרי זה מתענה ומשלים, כמו שמבואר למעלה בפרק ראשון [י' ע"ב].
<h2>דף כו.</h2>
בזמן שהיה בית המקדש קיים היו כל ישראל חלוקים לכ"ד משמרות, וכל משמר היו בו כהנים לוים וישראל, ובכל שבת ושבת היה משמר אחד. הגיע זמן המשמר כהניו ולויו עולין לירושלם, הכהנים לעבוד עבודה, והלוים לשורר על הדוכן, וישראל שבאותו משמר מקצת מהן היו יורדין בירושלם והיו עומדין על קרבנות הציבור בשעת עבודה ומתפללין שיתקבל קרבנם לרצון, ושאר ישראל שבאותו משמר הדרים בעריהם היו נכנסין בבית הכנסת, כשהיה מגיע שבת שלהם ומתענין ארבעה תענייות בשיני ובשלישי וברביעי ובחמישי. בשיני על יורדי הים, לפי שבו נבראת מלאכת המים. בשלישי על הולכי מדברות, שבו נאמר ותראה היבשה. ברביעי על האסכרה שלא תפול על התינוקות. בחמישי על עוברות שלא יפילו ועל המניקות שינקו את בניהם. בערב שבת לא היו מתענין מפני כבוד השבת, קל וחומר בשבת. וכן באחד בשבת לא היו מתענין מפני הנוצרים, שיש להם יום איד ושלא יאמרו להקניטנו אתם מתענים, והיו מתפללין תפלת נעילה בתענייותיהם, והיו קורין בתורה במעשה בראשית בכל ימי השבת, כלומ' שאילמלי עבודת הקרבנות לא נתקיימו שמים וארץ. ובזמן שאין בית המקדש קיים כל זמן שקורין בסדר הקרבנות מעלה עליהן כאילו מקריבין הקרבנות והקב"ה מוחל עוונותיהן.
ארבעה תענייות, שהם צום הרביעי שהוא שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר, וצום החמישי שהוא תשעה באב שבו נשרף בית אלהינו, וצום השביעי שהוא צום גדלייה שבו נהרג גדלייה בן אחיקם וגלו שאר העם, וצום העשירי שהוא עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל וצר על ירושלם, בזמן שהיה בית המקדש קיים, היו כולם ימים טובים, שנאמר [זכריה ח'] צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. משחרב בית המקדש, בזמן שיש שמד לישראל חייבין להתענות בכולן. אין שמד ואין שלום, רצו מתענין רצו אין מתענין, חוץ מתשעה באב שחייבין להתענות בו אע"פ שאין שמד, כמו שביארנו בפרק ראשון שלראש השנה [י"ח ע"ב], וכבר נהגו כל ישראל להתענות בכולן, ואסור לאדם לפרוש מדרכי ציבור. תשעה באב יום שהוכפלו בו צרות הוא, שחרב בו בית ראשון ובית שיני, לפיכך מתענין בו לעולם תענית חמור, אוכלין ושותין בו מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור בין ביציאתו בין בכניסתו, ואפי' היה ערב תשעה באב שבת כמו שמבואר בפרק בכל מערבין [מ"א ע"א]. עוברות ומיניקות מתענות בו ומשלימו' כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים, וזה מבואר בפרק מקום שנהגו [נ"ד ע"ב].
<h2>דף כו:</h2>
משנכנס אב ממעטין בשמחה, וממעטין העם בעסקיהן מלישא וליתן ומלנטוע נטיעה שלשמחה ובניין שלשמחה, כמו שביארנו בתענייות, ומארסי' ואין כונסין, ואין עושין סעודת אירוסין, וזה מבואר בפרק החולץ בהלכת ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו [מ"ג ע"א].
שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר לפני ט' באב ולאחריו מותר, ובחמישי מותרין לספר מפני כבוד השבת, ואפי' אם היה לפניו כגון אם חל תשעה באב ביום שישי. וכן אסור לכבס באותה שבת, אע"פ שהוא מכבס לפני תשעה באב כדי להניח לאחר תשעה באב, ובחמישי מותרין לכבס מפני כבוד השבת, ויום תשעה באב עצמו אסור לכבס עד הערב [ואפילו לכבוד השבת] בין שחל תשעה באב בחמישי בין שחל בשישי.
ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין. ונראה בעיניי שלא נאסרו אלא שני מיני תבשיל, אבל אם בישל שני מינים יחד, כגון בצים ודגים בתבשיל אחד, מותר, וכל דבר שמלפתין בו את הפת נראה בעיניי שנקרא תבשיל.
בתענית וביום הכיפורים הכהנים נושאים את כפיהם בתפילת שחרית ובתפלת נעילה ובתפלת מוסף שליום הכיפורים, אבל לא בתפלת המנחה. גזרו תפלת המנחה שלתעני' משום תפלת המנחה שלשאר הימים, שהוא עת שכרות, ושכור אסור בנשיאת כפיים. ובזמן הזה שמתפללין בתענייות סמוך לשקיעת החמה, תפלת המנחה הרי היא כתפלת נעילה והכהנים נושאים כפיהם. ובכל התענייות שלציבו' מתפללין תפלת נעילה ואפילו בראשונות, חוץ מתשעה באב, כמבואר בקונטרס הראייות, וכך היא שטת הפרשנים. ותפלת נעילה סמוך לשקיעת החמה מתפללין אותה, ופעמים שמאריכין בה עד הלילה, שאם רצו להתפלל תפלת נעילה בלילה מתפללין כמבואר בקונטרס הראייות. ותפלת נעילה פוטרת שלערבית, וכבר נהגו העם להתפלל תפלת ערבית אחר תפלת נעילה, וכבר ביארנו זה בהלכות יום הכפורים.
<h2>דף כח:</h2>
שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בה את ההלל ואילו הן, שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון שלפסח, ויום טוב הראשון שלעצרת. ובגלייות הן עשרי' ואחד יום, תשעת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, ושני ימים טובים הראשונים שלפסח, ושני ימים טובים שלעצרת. בראש חודש אין קורין בו את ההלל, אלא במקום שנהגו קורין אותו על ידי דילוג. ונראה בעיניי שאף הברכה היא תלויה במנהג, שאם נהגו לברך מברכין, ואם לא נהגו אין מברכין, כמבואר בקונטרס הראייות. והיחיד לא יתחיל את ההלל בראש חודש, ואם התחיל גומרו בדילוג.
<h2>דף כט.</h2>
משנכנס אדר מרבין בשמחה, וישראל שיש לו דין עם גוי ישמט ממנו באב ויחזר אחריו באדר שיש בו הצלחה לישראל.
<h2>דף כט:</h2>
הכיבוס שלבני בבל אינו יפה ככיבוס שלבני ארץ ישראל, והיה דרכן לגהוץ הבגדים אחר הכיבוס, והרי הגיהוץ אסור להם ככיבוס שלארץ ישראל, אבל הכיבוס שלהם מותר. וכלי פשתן לא נאסרו בגיהוץ וכיבוס, אלא כלי מילת נאסרו ושאר בגדים שדרכן לכבסן בארץ ישראל או לגהצן בבבל, ואם רוצה ללובשן באותה שבת לפני תשעה באב אפילו בגדי פשתן אסורין, ולאחר תשעה באב מותר בין לספר בין לכבס.
ערב תשעה באב או תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו ואפי' בסעודה המפסקין בה מפני כבוד השבת. וכן נראה בעיניי על המנהג שאנו נוהגין שלא לקיים המנהג זה בשבת, שאין המנהג חמור מן האיסור, והכל נדחה מפני כבוד השבת, שאין אדם רשאי למעט כבוד השבת כמבואר בקונטרס הראייות. תשעה באב שחל להיות בשבת מתענין בו לאחר השבת, וכן שאר תענייות, חוץ מתענית שמתענין בשלשה עשר באדר, שאם חל להיות בשבת מקדימין להתענות בו בחמש' בשבת, כמו שביארנו בהלכות מגלה בפרק ראשון.
<h2>דף ל.</h2>
וכן לא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה אחר שש שעות, אבל בסעודה שאינו מפסיק בה אע"פ שאוכלה אחר שש שעות הואיל ועתיד לאכל סעודה אחרת לא נאסר בסעודה זו לא בבשר ולא ביין ולא בשני תבשילין. וכן אם היה אוכל סעודתו קודם שש שעות, אע"פ שמפסיק בה מותר. יין מגיתו ש[לא] עברו עליו שלשה ימים, וכן בשר מליח שעברו עליו שני ימים ולילה אחד, אילו מותרין בסעודה המפסיק בה. יש מקומות שנהגו שלא לאכל בשר מראש חודש אב עד התענית. ויש מקומות שנהגו שלא לאכל בשר משבעה עשר בתמוז, כמו שאנו נוהגין שלא לאכל בשר ושלא לספר משבעה עשר בתמוז, ואין לשנות המנהג.
כל המצוות הנהוגות [באבל נוהגות] בתשעה באב, אסור באכילה ובשתייה ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, ואסור לקרוא בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בהלכות ובאגדות, ואפילו במקום שאינו רגיל לקרוא ולשנות, והתינוקות שלבית רבן בטלין, שנ' [תהלים י"ט] פקודי ה' ישרים משמחי לב, אבל קורא באיוב ובקינות ובדברים רעים שבירמיהו. ואע"פ שהאבל חייב בכפיית המטה ט' באב אין חייבין בו בכפיית המטה. ויחיד המתפלל בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע ואומר נחם י' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך כול', כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ברכות פ"ד ה"ג], ונהגו לאומרה בברכת בונה ירושלם. ואסור לאדם שיושיט אצבעו במים בתשעה באב, כדרך שאסור להושיט אצבעו במים ביום הכפורים, כמו שמבואר בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב] אבל שורה מטפחת במים מערב ט' באב ועושה אותה כמין כלים נגובים, ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו, כמו שמבוא' בפרק יום הכפורים [ע"ח ע"א].
<h2>דף ל:</h2>
מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשע' באב עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים. כל שאינו מתאבל על ירושלם אינו [זוכה ו]רואה בנחמתה, וכל האוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסיק בה עוונותיו חקוקין לו על עצמותיו, שנ' [יחזקאל ל"ב] ותהי עונותם על עצמותם. ויש חסידים שהיו מתאבלים יותר מדאי וכך היה מנהגו שלר' יהודה בר' אלעאי, ערב תשעה באב מביאין לו פת חריבה במלח ואוכלה, ויושב בין תנור וכירים, ושותה קיתון שלמים, ודומ' כמי שמתו מוטל לפניו. וכל המתאבל על ירושלם זוכה ורואה בנחמתה, שנ' [ישעיה ס"ו] שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.
